שרבט מלכיאל ובניו, בנין לעם בע"מ ואח' נ' לידר קומפאני

פסק דין

בפני בקשה לביטול פסק בורר שניתן על ידי הבורר השופט בדימוס אורי שטרוזמן, ביום 23.5.11, וכן בקשה מקבילה לאישורו.

רקע עובדתי

המבקשת מס' 1 בבקשת הביטול (להלן: "חברת שרבט") הינה חברה פרטית העוסקת במקרקעין והמצויה בשליטתו ובניהולו של המבקש 2 מר מלכיאל שרבט (להלן: "מר שרבט") (חברת שרבט ומר שרבט, כשהם מופיעים בצוותא, ייקראו לשם הקיצור "שרבט"). מבקשת האישור- המשיבה בבקשת הביטול אף היא חברה העוסקת בנדל"ן (להלן: "חברת לידר"). בין חברת שרבט לבין חברת לידר נחתם ביום 31.5.94 הסכם לשיתוף פעולה בהקמת מיזמי נדל"ן משותפים. לאחר פעילות משותפת לא מבוטלת לאורך תקופה לא קצרה, נקלעה השותפות למבוי סתום, כשחברת שרבט וחברת לידר מעלות טענות הדדיות זו כנגד זו.

ההסכם בין שתי החברות כלל תניית בוררות לפיה יועברו הסכסוכים בין הצדדים "בקשר עם הסכם זה וכל הכרוך בו" בפני בורר דן יחיד שלא יהיה כבול בדין המהותי, אף לא לסדרי דין ודיני הראיות. ביום 30.11.00 חתמו שתי החברות, כשחברת שרבט חותמת "באמצעות מר מלכיאל שרבט" על הסכם בוררות ספציפי, לפיו הועברו חילוקי הדעות ביניהם להכרעתו של השופט בדימוס, אורי שטרוזמן (להלן: "הבורר"), אשר הופטר מסדרי הדין מדיני הראיות, אך הוכפף לדין המהותי וחוייב לנמק את הפסק.

הבוררות התנהלה במשך שנים במהלכה עתרה חברת לידר לפירוק שיתוף ואילו חברת שרבט טענה, בין היתר, שיש להשלים את הבנייה על אותם מגרשים שנרכשו בעבר על ידי השותפות. במהלך הבוררות הגיעו הצדדים להסכמי ביניים אשר קיבלו תוקף של החלטות, הבורר אף נתן החלטות ביניים ופסק ביניים.

פסק הבוררות נשוא בקשת הביטול

במהלך הבוררות הגיעו הצדדים להסדר לפיו תרכוש חברת שרבט מחברת לידר את חלקה בבעלות על שני מגרשים בהוד השרון שנרכשו בעבר ע"י השותפות (מגרש מס' 2 ומגרש מס' 4 ) תמורת מיליון ₪ כולל מע"מ וכן כנגד פירעון חוב השותפות לבנק.

פסק הבוררות נשוא העתירה, שניתן בנוסף להחלטות קודמות המסיימות סכסוכים אחרים ובנוסף לפסק בוררות חלקי מיום 11.3.09 בסוגיית פירוק השיתוף, מתייחס להתחשבנות בין שתי החברות בקשר למגרשי הוד השרון, תוך קיזוז הוצאות שהגיעו לחברת שרבט בגין בניית חניון משותף.

לאחר מספר דיונים ולאחר סבב של הגשת מסמכי עמדה, פסק הבורר כי מר שרבט הינו צד לבוררות וכי פסק הבוררות מחייב גם אותו.

לגופו של עניין, פסק הבורר, כי על חברת שרבט לשלם לחברת לידר את הסכומים הבאים: את התמורה המוסכמת עבור רכישת חלקה במגרשי הוד השרון בסך של 1,766,552 ₪ בתוספת מע"מ, ריבית והצמדה; סך של 60,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והצמדה בגין הוצאות ניהול הבוררות ושכ"ט עו"ד; סך של 160,060 ₪ בצירוף ריבית והצמדה בגין בניית החניון; וכן סכום נוסף זניח בגין יתרת החוב לבנק דיסקונט למשכנתאות.

עיקר הפסק, מנקודת מבטם של שרבט, מתייחס לחיובו האישי של מר שרבט, ביחד ולחוד עם חברת שרבט, וזאת מתוקף ערבותו, ועל כך הם מלינים.

טענות שרבט

כפי שניתן להבין מטענות חברת לידר, ושרבט אינם מכחישים זאת, חברת שרבט מרוקנת, ככל הנראה, מנכסים, וכפועל יוצא נופל נטל החיוב כולו על כתפי מר שרבט, מכוח חיובו האישי ביחד ולחוד עם החברה.

מטבע הדברים מתמקדות הטענות כנגד פסק הבוררות בחיוב אישי זה.

הבקשה לביטול פסק הבורר נסמכת על סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") – חוסר סמכות, וכן על סעיף 24(10) לחוק הבוררות – פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי.

הטענות, לאחר שחלק מהן נזנחו בסיכומים, מתמקדות בשלושה מישורים:

האחד- הטענה לפיה היה הבורר "נעול ומבוצר בעמדתו", כלשון שרבט, לגרור לבוררות את מר שרבט תוך שהוא נוקט "בשיטה של בניית קונסטרוקציה משפטית בתמיכה לעמדתו 'הצודקת' בהתעלם מהאמת המשפטית והאמת העובדתית". הבורר אף לא נקט בדרך של הגשת אבעיה, אלא גרר את שרבט להליך קשה יותר של ביטול פסק בורר מתוך מגמה "לקבע" את צירופו להליך.

השני- מר שרבט לא נתן את הסכמתו להיות צד לבוררות, ומשכך פסק הבוררות, ככל שהוא מתייחס למר שרבט באופן אישי, ניתן בחוסר סמכות והוא בטל ומבוטל. נטען כי משמר שרבט איננו צד להסכם שבין שתי החברות, ממילא אינו צד לתנית הבוררות, כך שגם אם ידע עליה, וגם אם השתתף בדיונים בתור נציג החברה, אין הדבר יכול להוביל לחיובו האישי.

השלישי- תנאי ההסכם המקורי, לו ערב מר שרבט, שונו באופן מהותי ובין הצדדים נכרת למעשה הסכם חדש. שינוי זה מפקיע את ערבותו של מר שרבט כערב.